הזכות לפרטיות במקום העבודה

עסק 7541-04/14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – מרחב המשולש הדרומי והסתדרות המעו"ף נ. עיריית קלנסווה.

למעביד אסור לחייב עובד לתת טביעת אצבע לצורך שעון נוכחות ביומטרי – הדבר מנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ופוגע בפרטיות העובד.

ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה, אשר דן בסכסוך קיבוצי שהתגלע בין עיריית קלנסווה להסתדרות העובדים.

1. בשנת 2012 הורתה עיריית קלנסווה לעובדות החינוך של העירייה להחתים נוכחות בעבודה באמצעות טביעת אצבע בשעון נוכחות ביומטרי.
   הסתדרות העובדים, מצידה,  הנחתה את העובדות שלא להיענות לדרישת העירייה.
   דבר זה גרם לכך שהעירייה לא שילמה משכורת לכמאה עובדות סרבניות.

2. בית הדין האזורי לעבודה (הערכאה הראשונה) פסק לטובת העירייה וקבע כי היא הייתה רשאית, גם ללא התייעצות עם נציגות העובדים, להחליט שרישום הנוכחות במשרדיה יתבצע באמצעות שעון ביומטרי, ולחייב את עובדיה לתת טביעת אצבע לטובת ביצוע המעקב הביומטרי.

3. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי אין בשימוש המבוסס על טביעות אצבע של העובדים משום פגיעה בעובדים, בפרטיותם או בכבודם.

בית הדין קבע כי מול הזכות לפרטיות של העובד ניצבת זכות המעסיק לקניין, שאף היא מעוגנת בחוק היסוד, וממנה נגזרת זכות היתר של המעסיק לנהל את מפעלו – הפררוגטיבה הניהולית.  לפיכך קבע בית הדין כי קיימת לעירייה פררוגטיבה ניהולית לקבוע את סוג השעון אשר ישמש להצהרה על נוכחות עובדיה ואופן דיווח נוכחות עובדיה, מבלי שיהיה חובה עליה להיוועץ בארגון היציג של העובדים בטרם המעבר לשינוי סוג השעון.

4. מעבר לכך ציין בית הדין האזורי כי שעון ביומטרי המבוסס על טביעת אצבע ובכלל השימוש באמצעים ביומטריים הפכו נפוצים במחוזותינו (כגון חתימה אלקטרונית בכניסה וביציאה מן הארץ, בהתייצבות בלשכת התעסוקה לשם קבלת דמי אבטלה, בבקשה לקבלת ויזה לארה"ב, ועוד), ולכן ניתן להתירם גם כדרך לפיקוח ורישום שעות העבודה של העובדים.

5. על פסק דין זה הוגש בחודש מרץ 2016 ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
   לערעור הצטרפו כ"ידידי בית המשפט" גם האגודה לזכויות האזרח והארגון "קו לעובד".

6. בערעור שהגישה הסתדרות העובדים נטענו שתי טענות מרכזיות:

א. דרישת המעסיק מעובדו למסור נתונים ביומטריים, ובכלל זה טביעת אצבע לצרכי שעון ביומטרי, מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות העובד לפרטיות. למעשה, כך נטען, פסק הדין מתיר למעסיק לחצות את קו הגבול בינו לבין גוף העובד.

ב. אין מקום לקבוע שהעירייה רשאית לקבל החלטה בעניין זה מבלי להיוועץ תחילה בארגון העובדים.

הערעור התקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה נהפך על פיו.

כאמור, פסק הדין הסופי והמהפכני ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה ביום 15.3.2017, ולהלן יובאו עיקריו:

7. במסגרת הערעור, ולאור החשיבות התקדימים והמנחה של פסק הדין, התקבלו על ידי בית הדין עמדות מגופים שונים ובהם: היועץ המשפטי לממשלה, מרכז השלטון המקומי, עמותת "קו לעובד" ועמותת "האגודה לזכויות האזרח בישראל" ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים.

8. בית הדין מבהיר כי הסוגיה הנדונה בערעור אכן מעוררת שאלות מורכבות מבחינת האיזון הראוי בין זכויות יסוד חוקתיות: מחד גיסא, זכות הקניין של המעסיק וזכותו לפעול לשמירת קניינו במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, כמו גם זכותו לנהל את עסקו כראות עיניו; ומאידך גיסא, זכותו של העובד לכבוד, לפרטיות ולאוטונומיה על גופו.

הדיון מנקודת המבט וההתייחסות לזכויות העובד:

9. בית הדין מציין כי טביעת אצבע היא מידע פרטי-אישי של אדם, ומסירתה לאחר פוגעת, כבר בעצם המסירה, בפרטיות ובאוטונומיה של המוסר. פגיעה נוספת ונפרדת בפרטיות ובאוטונומיה נגרמת כתוצאה מהסיכון הכבד לשימוש לרעה בטביעת האצבע או לשימוש בה שלא למטרה שלשמה נמסרה.

10. אבל, זכויות אלה אינן זכויות מוחלטות וניתן כמובן להגבילן בחוק או בהסכמה פרטנית שהינה הסכמה מדעת ומרצון חופשי העומדת במבחני תום הלב וחוק החוזים.

מאחר ובמקרה נשוא הערעור אין בנמצא הוראת חוק המחייבת את העובדות למסור טביעת אצבע והן גם לא הסכימו לכך כלל ועיקר, נקבע כי העירייה לא היתה רשאית לחייב את עובדות החינוך למסור טביעות אצבעותיהן לשם שימוש בשעון הביומטרי, ולא היתה רשאית להפעיל נגד המסרבות למסור את טביעת האצבע כל סנקציה שהיא.

11. טביעת אצבע היא מידע פרטי: טביעת אצבע היא מידע ביומטרי, וככזו, אצורים בה נתונים אנושיים פיזיולוגיים ייחודיים והיא משמשת מפתח למידע אישי רב. לאור זאת קבע בית הדין הארצי שטביעת אצבע היא מידע פרטי.

משמעות קביעה זו היא כי על מתן טביעת אצבע יחולו הוראות חוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד כבוד האדם.

12. בית הדין הדגיש כי הזכות לפרטיות חלה לגבי העובד גם במקום העבודה, והפנה לפסק הדין בענין איסקוב, אשר בו הציב בית הדין אמות מידה הנוגעות לזכותו של העובד לפרטיות במקום העבודה בכל הנוגע לשימושי מחשב בכלל ולתכתובות דואר אלקטרוני בפרט.

13. בענין איסקוב נקבע כי מכוח זכות הקניין הנתונה לו והפררוגטיבה הניהולית הנגזרת ממנה, רשאי מעסיק לפקח על פעילות העובדים במטרה לוודא שלא יעשו שימוש בלתי מורשה או בלתי חוקי "בכלי העבודה הווירטואלי המופקד בידם", וזאת בכפוף "לעקרונות תום לב, גילוי, שקיפות, לגיטימיות, מידתיות וצמידות למטרה….".

עם זאת, זכותו של עובד לפרטיות במקום העבודה אינה מוחלטת ויש לאזנה מול זכות הקניין של המעסיק וזכות היתר הניהולית שלו במקום העבודה, הכוללות דרישות "למידע מקיף על העובד בכל תחומי חייו, כתנאי לקבלתו לעבודה, במהלך ביצוע העבודה ולצרכיה".
את האיזון יש לערוך "בשים לב לאופי העבודה וטיבה, דרישות התפקיד ומהותו, סביבת העבודה, המדיניות הכללית במקום העבודה, והצורך בהגנה מפני עבירות ונזקים מצידו של העובד".

14. לכל אדם, לרבות עובד, הזכות שלא להיעתר לדרישה של אחר, לרבות מעסיק, להתערבות כלשהי בגופו, לרבות נטילת טביעת אצבע, ללא הסכמתו. יסוד ההסכמה הוא מהיסודות המשותפים לזכות לפרטיות ולזכות לאוטונומיה.

15. בית הדין קובע כי שתי זכויות אלה – הזכות לפרטיות והזכות לאוטונומיה נפגעות מהשימוש במאגר ביומטרי, ממסירת טביעת אצבע ומאגירתה ברישום כלשהוא.

יתירה מכך – בית הדין מדגיש כי מסירת טביעת אצבע, גורמת לאדם שמסר אותה לאבד את שליטתו על מידע הייחודי לו באופן מובהק, המאפשר זיהוי חד ערכי שלו ומהווה חלק מגופו. השילוב של אופיו הייחודי של המידע מחד, ואובדן השליטה עליו מאידך, הוא-הוא היוצר את הפגיעה הן בפרטיות והן באוטונומיה.

16. עוד מציין בית הדין כי לצורך הפגיעה האמורה בזכויות היסוד החוקתיות של העובד, יש לקבל את הסכמתו המודעת והברורה של העובד למתן טביעת האצבע. הדרישה במקרה זה להסכמה מדעת ומתוך רצון העובד הינה מחמירה שבעתיים לאור חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק. יתירה מזו – בפסק הדין איסקוב נקבע כי גם אם ניתנה הסכמת העובד מדעת, חזקה היא כי הסכמה זו לא ניתנה מרצון חופשי אלא מכורח, ולכן אינה תקפה. ככל שהמעסיק טוען אחרת עליו נטל ההוכחה להפריח זאת, ובמקרה שירצה לחדור לתיבת המייל של העובד יהיה עליו לקבל צו שיפוטי בכל מקרה.

17. בית הדין מבהיר כי הסכמה קיבוצית בהקשר זה הינה מומלצת ועשויה לשמור טוב יותר על זכויות העובדים, מאחר והסדרה קיבוצית תיתן יתרון ל"גודל" בהקשר לבירור השלכות מסירת טביעת האצבע ולהבנתן.
    עם זאת, שאלות אלה הושארו בצריך עיון ולא הוכרעו בפסק הדין משום שבהקשר של עובדות המקרה ממילא לא היתה הסכמה קיבוצית מעין זו.

הדיון מנקודת המבט של המעסיק וההתייחסות לזכויות מעסיק:

18. מנקודת המבט של המעסיק, האינטרסים הרלבנטיים הם: זכות הקניין והפררוגטיבה הניהולית, ולצדם חובת המעסיק הציבורי, דוגמת העירייה בענייננו, לשמירה על כספי ציבור, וכן חובת העובד לנהוג בהגינות ובתום לב, בהיותו צד למערכת יחסי עבודה.

19. למעסיק יש זכות קניינית בעסק שלו, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם.

בהתאם, למעסיק יש זכות – יתר ניהולית בעסקו = הפררוגטיבה הניהולית או הזכות הניהולית.
זכות יתר זו כוללת את הזכות הניהולית העסקית (הגדלת רווחים, ייעול העסק וכדומה) ואת הזכות הניהולית ביחסי עבודה (כללי משמעת בעבודה, שעות עבודה וכדומה), במסגרת זו רשאי המעסיק גם לקבוע כללים שונים בקשר עם רישום שעות הנוכחות של העובדים. אולם, הפררוגטיבה הניהולית אינה בלתי מוגבלת, והיא תהיה כפופה תמיד לחובת תום הלב, לסבירות ולמידתיות.

20. מטבע הדברים, חובות תום הלב וההגינות המוגברות ביחסי העבודה, חלות על שני הצדדים ליחסים אלה, לרבות על העובד. במסגרת זו מצופה מעובד, בין היתר, שלא יתנגד ללא הצדקה סבירה לשינויים בלתי מהותיים כאלה ואחרים שמבצע המעסיק במסגרת תפעולו השוטף והיומיומי של עסקו.

21. בית הדין משווה ענין זה לשאלת אפשרות המעסיק לחייב עובד לעבור בדיקה רפואית מטען המעסיק או לעבור מבחן התאמה חיצוני במסגרת מכרז פנימי.

במקרים אלה נקבע כי למעסיק הזכות לדרוש דרישות אלה מהעובד, אולם שעה שהעובד מסרב, הרי אין בידי המעסיק לחייבו לעשות כן. המעסיק יהיה רשאי במקרה כזה להסיק את המסקנה בדבר אי קיום הוראות על ידי העובד ואת התאמת העובד לעבודתו כתוצאה מכך.

22. ולעניין המאגר הביומטרי קובע בית הדין "שמידע ביומטרי, לרבות טביעת אצבע, הוא מידע פרטי בעל איכויות זיהוי רבות עצמה המהווה מפתח למידע אישי רב. בהיותו כזה, במסירתו כשלעצמה כרוכה פגיעה בפרטיות ובאוטונומיה, ופגיעה נוספת בזכויות יסוד אלה נגרמת באגירתו של המידע הביומטרי ובהעמדת מוסר המידע בפני סיכונים משמעותיים. מאחר שמדובר בפגיעות בזכויות יסוד המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם, ניתן לפגוע בהן רק בחוק או בהסכמה."

אין בחוק הוראה המאפשרת למעסיק לדרוש מעובדו למסור טביעת אצבע

23. מאחר ולא קיימת כל הוראת דין הקובעת במפורש כי מעסיק רשאי לדרוש מעובד טביעת אצבע (או כל מידע ביומטרי אחר), או המחייבת את העובד למסור למעסיקו מידע כזה, ומאידך, גם לא קיימת בדין כל הוראה מפורשת האוסרת על מעסיק לדרוש מעובדו טביעת אצבע.
    עם זאת, לאור אי קיום הוראה המסמיכה את המעסיק לדרוש זאת,  הרי דרישה כאמור אינה חוקית, אלא אם הוכשרה בהסכמה.

הסכמת העובד למתן טביעת אצבעו חייבת להיות מדעת ומרצון חופשי (בין באופן אישי ובין באופן קיבוצי)

24. מההיבט של הרצון החופשי – זכותו של עובד שלא להסכים לעשות שימוש בטביעת האצבע לצורך רישום נוכחות ביומטרי. לעניין זה לא תשמע הטענה כי מדובר בפגיעה מזערית או כי מרבית העובדים מסכימים להטבעת האצבע. שאלת הרצון החופשי נבחנת לגבי כל עובד ועובד בנפרד, והצורך בהסכמה קם בין אם הפגיעה – בעיני המתבונן – היא גדולה ובין אם היא קטנה. כפייה ישירה או עקיפה על העובד, למשל בדרך של הטלת סנקציה עליו בגין סירובו לעשות כן, פוגמת ברצון החופשי.

במקרה הנדון, גם לו היתה ניתנת הסכמת מי מהעובדות היא לא היתה ניתנת "מרצון חופשי", שכן  העירייה התרתה בעובדות החינוך שאם לא תעשינה שימוש בשעון הביומטרי בטביעת אצבען, לא ישולם שכרן.

25. מהיבט ההסכמה מדעת – על המעסיק לקבוע מדיניות ברורה, גלויה ומידתית בכל הנוגע לשימוש בשעון הביומטרי על מנת לאפשר לעובד להגיע להסכמה מדעת.

במקרה הנדון, לא הוצג לעובדות החינוך כל פרט שהוא, עובר לדרישה מהן למסור טביעות אצבעותיהן, ועל כן לא ניתן לומר כי התקיים יסוד ההסכמה "מדעת".

26. במקרה זה גם לא ניתנה הסכמה קיבוצית כלשהיא, בין בהסכם קיבוצי ובין בחוקת העבודה שחלה במקום העבודה.

ולסיכום

27. "מסירת טביעת אצבע פוגעת בזכות לפרטיות ובזכות לאוטונומיה – שתיהן זכויות חוקתיות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם. שימוש בשעון הביומטרי כולל פגיעה כפולה בזכויות האמורות – הן בעצם מסירת טביעות האצבע והן באגירתן. ניתן להכשיר פגיעה שכזו רק בחוק או בהסכמה כדין. בהעדר הוראה בחוק המאפשרת למעסיק לחייב את עובדיו למסור טביעות אצבע או המחייבת את העובד למסור למעסיקו טביעה שכזו, בהעדר הסכמה פרטנית של עובדות החינוך למסור את טביעות אצבעותיהן, ובהעדר הסכמה קיבוצית לעניין זה – אם בכלל היא מספקת, המסקנה היא שכפיית העירייה את עובדות החינוך לעשות שימוש בשעון הביומטרי, תוך מסירת טביעת אצבען, אינה כדין ויש להפסיקה. "

28. בפועל, הורה בית הדין לעירייה לחדול מלעשות שימוש בשעון הביומטרי (תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין) ולהימנע לדרוש מעובדיה למסור טביעת אצבע לשם כך.
    טביעות האצבע שנאספו עד למועד מתן פסק הדין תימחקנה פרט לחישוב שכר העבודה ויתר זכויות העובדות.

29. בית הדין מדגיש ומציין כי לא בכל מקרה שבו יבקש מעסיק לעשות שימוש בשעון נוכחות ביומטרי הדבר ייפסל באופן אוטומטי. אלא שלאור המעמד הגבוה של הזכות לפרטיות והזכות לאוטונומיה, ונוכח אופיו של המידע הביומטרי, ומאחר שעדיין רב הנסתר על הגלוי בתחום זה – מעסיק המבקש לעשות שימוש באמצעי שכזה, יהיה עליו לעמוד בתנאים קפדניים ביותר. במקרה הנדון לא כך נעשה.

משרדנו עומד לרשותכם בכל שאלה ועניין בתחום דיני עבודה. נשמח לסייע לכם במתן פתרונות משפטיים המותאמים באופן אישי לצרכיכם ולדרישותיכם.